מדוע הציונות הדתית נקרעת מבפנים

בעוד מלחמת 'צוק איתן' המשיכה להשתולל בדרום במלוא עוזה, נמשכה במקביל בשקט, בשקט גם מלחמות העולם בתוך הציונות הדתית. הפעם מרכז הלחימה הוא בנושא חוק הגיור החדש, לפני כן מרכז הלחימה היה על חתונת מוחמד ומורל ובעבר היו אזורי ונושאי לחימה אחרים כגון קדיש לאישה בהלוויה, סמיכה רבנית לנשים, טבילה של פנויה ועוד ועוד. קשת הנושאים הרחבה הזו מוכיחה למרבה הצער כי בעוד עם ישראל מצליח להתאחד כנגד אויביו ולהגיע למכנה משותף אחד בסיסי שמקיף כמעט את כל שדרות הציבור, החברה הדתית לאומית ממשיכה במסע ההרס העצמי שלה. מסע ההרס הזה הוא ייחודי לתקופה שלנו כיון שגם בעבר היו פערים גדולים מאד בין חלקי הציונות הדתית ובכל זאת העגלה נסעה יחד. וכאן עולה השאלה, מה השתנה? מדוע בעבר יכלו הקיבוצים הדתיים לחיות עם ישיבות ההסדר ובוגרי מרכז הרב וכיום קבוצות שונות של תלמידי חכמים לא מצליחות להגיע לעמק שווה ולו זמני במאבקים ביניהם.

יש שיטענו כי מדובר בתופעה טבעית שנובעת מגדילת הציבור הדתי במדינה, אולם לכתוב שורות אלה נראה כי תנועות דתיות גדולות יותר במערב הצליחו לשמר את אחדותן לאורך שנים גם כשכל מיני זרמים ופלגים סותרים פעלו בהן. אם כן חוזרת השאלה מה הוא הגורם שמרסק כיום את הציונות הדתית ומונע מההנהגה הרוחנית שלה לשמר על אחדות ולו ברמה ההצהרתית בלבד.

ניתן לענות על שאלה זו בכמה כיוונים וברור שהתשובות השונות שינתנו לשאלה הן גם תלויות בהשקפת העולם של הכותב. אולם אחרי הכל נראה שאחת הסיבות המרכזיות לקרע קשורה בשני זרמי יסוד פסיכולוגיים שהפער ביניהם לא היה ניכר כל כך בעבר. הכוונה לעמדה הנפשית שלנו אל מול שאר החברה בישראל. האם תפקידנו הוא להשתלב ולהתקרב אל החברה הזו או שתפקידנו הוא להחליף את עמדותיה הרוחניות כדי לקדם אותה לשלב חדש. ברור שעמדה נפשית זו היא גם עמדה דתית אולם לפני הכל היא קשורה לשאלת האקטיביות או הפאסיביות מול עם ישראל. בעלי העמדה האקטיבית בלטו פחות בעבר כיוון שמבחינה מספרית הדוגלים בעמדה זו היו בטלים בשישים בתוך כלל הציבור. כיום מספרם של בעלי עמדה זו הגיע כבר למאסה קריטית כך שנוצרה טלטלה כוללת בעגלת הציונות הדתית ומסגרות הבסיס שלה, שבורן נבנו מלכתחילה על גישה פאסיבית יותר למציאות, נסדקו מן השורש. הפער הזה הוא בעיקר פער עקרוני ולכן יותר משהוא פוגע בציבור הרחב הוא פוגע בשכבת ההנהגה הרוחנית של הציבור. ההנהגה היא שצריכה להוביל וברור שהיא תקרע יותר בין שתי הגישות האלו ללא יכולת התרה. ברור שאל תוך הסערה הזו נסחפים גם שיקולי אגו ומעמד שרק מעצימים את הבעיה.

בשלב זה רצוי בדרך כלל לשאול מה הפתרון לבעיה מסוג זה. אלא שהניסיון האנושי מלמד כי הפתרון הטוב ביותר למחלוקות נשפיות מהסוג הזה הוא דווקא לתת להם להשתולל. נכון, כולנו נסבול בתוך התהליך והציונות הדתית כפי שהכרנו אותה עלולה להיעלם. אלא שלא בהכרח שייווצר וואקום או חור שחור בסופו של מלחמת ההכל בכל הזו. ישנם גם סיכויים טובים שתקום וריאציה חדשה של הציונות הדתית שתהיה יותר מותאמת למציאות הישראלית במאה ה-21.